אלמנת מחבל תבעה קצבאות מהמדינה למרות שניסה להרוג שוטרים

אלמנת מחבל תבעה קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי: " סבל ממחלת נפש "

 

בית הדין לעבודה דחה תביעה של אלמנת מחבל שניסה לבצע פיגוע דקירה בירושלים לקבל קצבאות שאירים ודמי קבורה.

השופטת שרה ברוינר ישרזדה, שפעלה עם שכל ישר, קבעה כי מעשיו של המחבל ימח שמו עולים בקנה אחד עם הגדרת "פשע" שבוצע "מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור" ולפיכך אין אלמנתו זכאית לקצבאות.

ביום שבת, ה-22.2.2020, ניסה המחבל מאהר זעאתרה לבצע פיגוע דקירה נגד שוטרי מג"ב בשער האריות בירושלים. הוא נורה ונהרג על ידי כוחות הביטחון.

אלמנתו, למיס זעאתרה, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבאות שאירים ודמי קבורה. תביעתה נדחתה בנימוק שמעשיו של בעלה עולים בקנה אחד עם הגדרת "פשע" שבוצע "מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור" ולפיכך, לפי סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, היא אינה זכאית לקצבאות.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי בעלה סבל ממחלת נפש ולכן לא ניתן לייחס לו ביצוע פשע. היא ציינה כי בעלה אושפז בעבר ואף קיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. לטענתה, בעת האירוע הוא לא נטל את תרופותיו באופן סדיר ומצבו הנפשי היה מעורער.

המוסד לביטוח לאומי, שהבהיר היום להורים בישראל על החשיבות של הפקדת חיסכון נוסף לילדים, טען מנגד כי מעשיו של המנוח היו מכוונים וברורים. הוא ציין את העובדה שהמנוח רץ לעבר השוטרים עם סכין שלופה וניסה לפגוע בהם. המוסד הדגיש כי גם אם המנוח סבל ממחלת נפש, אין בכך כדי לשלול את העובדה שביצע פשע מתוך מניע לאומני.

פסק הדין

השופטת שרה ברוינר ישרזדה דחתה את טענות התובעת וקבעה כי אין די ראיות לכך שמצבו הנפשי של המחבל היה מעורער בעת האירוע.

השופטת ציינה כי המחבל נראה בסרטונים רץ לעבר השוטרים כשהוא נחוש וממוקד במטרה לפגוע בהם. היא הוסיפה כי גם אם המנוח סבל ממחלת נפש, אין בכך כדי לשלול את העובדה שביצע פשע מתוך מניע לאומני.

השופטת קבעה כי "חוק הביטוח הלאומי מבוסס על תפיסה חברתית של ערבות הדדית בין אזרחי ותושבי מדינת ישראל. התיקון המוצע מבטא את הרצון להגביל את הסולידאריות החברתית הזאת כלפי מי שהורשעו בביצוע פשעים מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור ואשר ביקשו לפגוע בתושבי מדינת ישראל ובקיומה של מדינת ישראל".

משמעות פסק הדין

פסק הדין מהווה החלטה חשובה ומבהיר את גבולות האחריות של המוסד לביטוח לאומי כלפי משפחות מחבלים. כמו כן, פסק הדין קובע באופן חד משמעי כי גם אם מחבל סובל ממחלת נפש, אין בכך כדי לשלול את העובדה שביצע פשע מתוך מניע לאומני ולפיכך משפחתו אינה זכאית לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי.

 

הנה לפניכם פסק הדין המלא כפי שהובא בפרוטוקול בית המשפט:

 

18 אוקטובר 2024

 

לפני:	כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – נשיאה
התובעת	למיס זעאתרה
	ע"י ב"כ: עו"ד זחאיקה
–
הנתבע/ים	המוסד לביטוח לאומי
	ע"י ב"כ: עו"ד יעקב

 

פסק דין

 

 

1. הנתבע דחה את תביעת התובעת לקצבת שאירים ודמי מחייה וכן את תביעתה לדמי קבורה. זהו מושא הליך זה

 

רקע

2. התובעת הגישה תביעה לקצבת שאירים ודמי מחיה ביום 1.3.21, בה ציינה כי בעלה, מאהר זעאתרה, נורה ונהרג (להלן: המנוח). לתביעה צורף ספח ת.ז. של התובעת וכן תעודת פטירה מיום 20.1.21 – בה לא צוינה סיבת הפטירה. באותו יום, 1.3.21, ביקש פקיד התביעות מן התובעת מסמכים: רישיון קבורה, דו"ח משטרה על האירוע בו נהרג המנוח ומסמכי מגורים. התובעת לא הגישה את המסמכים האמורים. ביום 22.3.21 נשלחה לתובעת תזכורת על ידי פקיד התביעות, ומשלא מסרה לידיו את המסמכים האמורים – נדחתה תביעתה ביום 12.4.21.
3. ביום 4.7.21 הגישה התובעת תביעה לבית דין זה ובה צוין זאת בלבד –

"הנתבע מסרב לשלם לתובעת את הזכויות שמגיעות לה על פי כל הוראה ודין, למרות שליחת כל המסמכים הנדרשים: קצבת ילדים, קצבת שאירים ודמי קבורה.

בקליפת האגוז:

1. התובעת הינה אלמנה ולה ארבעה ילדים.
2. בעלה נפטר בתאריך 22.2.20, מיום פטירת בעלה התובעת נמצאת ללא הכנסות ואינה יכולה לכלכל את ילדיה.
3. התובעת קברה את בעלה על ידי פסק דין, בג"ץ 6536/20. פס"ד זה מהווה תעודת קבורה.
4. הוגשו כל המסמכים הרלוונטיים לביטוח לאומי שהם בקשות ארנונה וחשמל. אבל עד היום לא אישרו את התביעות בביטוח לאומי ומסרבים ללא שום סיבה מוצדקת."

התובעת צירפה לכתב התביעה צילום תעודת זהות כולל ספח, תעודת פטירה, אישור ניהול חשבון, חשבון ארנונה וחשבון חשמל.

4. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת לא הגישה את המסמכים שהתבקשו הדרושים לבדיקת זכאותה, וככל שהיא תגישם, תיבחן התביעה לגופה.
5. במעמד הדיון המוקדם מסר ב"כ התובעת כי "המנוח היה חולה נפש, מאה אחוז מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, כאשר זוהה רץ עם סכין ביד באזור שער האריות התבקש לעצור על ידי השוטרים ונורה למוות. הגופה נלקחה ונשמרה במקרר. לאחר פניות רבות ליועץ המשפטי לממשלה המדינה סירבה להחזיר את הגופה בטענה שיש בג"צ עליאן שמתיר להחזיק גופות של מחבלים עד לשחרור גופות חיילי צה"ל המוחזקות אצל חמאס בעזה. הסברתי ליועץ המשפטי שמדובר באדם חולה נפש מאה אחוז מוכר על ידי המל"ל אושפז בכפר שאול למשך חודשים רבים, אשר כל הפסיכיאטרים קבעו שהוא סובל ממחלת נפש קשה, סכיזופרניה. לפני האירוע המנוח הפסיק לקחת את הטיפול, מה שהבנתי מהאישה שהוא לא מצא את התרופה, סבל ממצב נפשי מאד קשה, האירוע התרחש. לאחר שבקשתנו להחזרת הגופה סורבה פנינו בעתירה לבג"ץ. המדינה ביקשה אורכה למתן תגובה. לאחר כמה אורכות המדינה הסכימה להחזיר את הגופה ואכן קיבלנו את הגופה, קברנו אותה. ההליך בבג"ץ בקשנו הוצאות מהמדינה. בג"צ לא פסק הוצאות. המנוח נפטר ב-22.2.20. הגופה הוחזרה בסוף אוקטובר 2021. תעודת פטירה שצרפנו לא רושמים תאריך קבורה, קברנו אותו בחודש אוקטובר 2021. למרבה הפתעתנו שבוע אחרי קבורתו, הפסיקו לשלם קצבת ילדים. כרגע אנו מדברים על גמלת שארים קבורה וקצבת ילדים". הנתבע הבהיר כי האמור לעיל לא היה ידוע לו, וכי עליו לבחון עמדתו בהליך לאחר שיועברו לו כלל המסמכים שביקש.
6. לאחר שהועברו המסמכים לנתבע, הודיע הנתבע כי אין שינוי בעמדתו לעניין דחיית התביעה לגמלת שאירים ולדמי קבורה. אשר לקצבת ילדים ציין הנתבע ביום 17.3.22 כי זו לא נשללה אלא הופסקה בשל דרישה מן התובעת לאימות חשבון הבנק – שאותה לא ביצעה אלא בחודש מרץ 2022. בהתאם הודיע הנתבע כי לתובעת תשולם קצבת ילדים וכן הפרשי קצבה.
7. בעקבות הדיון המוקדם הועברו לידי הנתבע מסמכים מתיק בג"ץ 6535/20 – שעניינו השבת גופת המנוח אשר הוחזקה על ידי כוחות הביטחון. מן המסמכים שהוגשו על ידי פרקליטות המדינה באותו הליך עלה כי המנוח נורה ונהרג בעת שניסה לפגוע בשוטרים בשער האריות בעיר העתיקה בירושלים ביום 22.2.20. לפי המפורט באותם מסמכים, האירוע הוגדר כפיגוע והמנוח הוגדר כמחבל. ביום 31.12.20 הוחזרה גופת המנוח למשפחת העותרת (אימו של המנוח) ונקברה, והעתירה התייתרה. אציין שבסופו של יום, ולאחר דין ודברים בין הצדדים אליו אתייחס בהמשך, העתירה נמחקה מבלי שהתקיים בה דיון.
8. ביום 24.3.22 ניתנה החלטת כב' השופט רוטמן בה נקבע כמוסכמה כי המנוח לקה בליקוי נפשי וטופל תרופתית. עיקר הפלוגתאות שנקבעו הן שתיים: הראשונה, האם המנוח ביצע פשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור, ומכאן, ועל יסוד סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, אין התובעת זכאית לקצבת שאירים ולדמי קבורה; השנייה, האם יש בטענה כי המנוח לקה בנפשו ולא היה אחראי למעשיו כדי לאיין את האמור בסעיף הנ"ל.

 

9. ביום 2.2.23 נשמעו בפניי התובעת ואחיה. ביום 1.6.23 נשמעה בפניי עדותו של ש', ראש החטיבה לסיכול אופרטיבי במטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור בשירות הביטחון הכללי. כמו כן צפה בית הדין בסרטונים מהאירוע עצמו.
10. אציין כבר כאן, כי האירוע אירע ביום שבת 2.20 שהיה יום גשום. בסרטונים נראה המנוח עוצר את רכבו, משאיר אותו מונע ופתוח, רץ בעלייה מהלך 500 מטרים כשבידיו סכין שלופה לעבר עמדת מג"ב בשער האריות ומנוטרל על ידי הכוחות בשטח (להלן: האירוע).

 

דיון והכרעה

 

11. על פי הוראת סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו "שלילת גמלה בגלל פשע", "חל המקרה המזכה לגמלה, אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מביצוע או נסיון כאמור או בקשר עמם, לא תינתן הגמלה – ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימנים ד' או ה' בפרק י"א, לפי סעיף 310 או בידי מי שבעד ילדו ניתנת גמלה לפי סעיף 74(ב)(1)(א) או (ב), לא תינתן הגמלה לפי אותם סעיפים" (להלן- הסעיף).
12. טוענת התובעת שהמנוח לקה בסכיזופרניה, אושפז בעברו ומצבו טרם האירוע לא היה יציב "בשל אי הימצאות התרופה שהוא מקבל" וקיבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי. גם התובעת עצמה התרחקה מן המנוח כשבוע לפני האירוע על מנת שלא יפגע בה או בילדיה. לא היה כל מידע על כוונות המנוח טרם האירוע, והתנהגותו בעת האירוע כפי שנראית בסרטונים אינה מלמדת על כך שהוא התכוון לבצע פיגוע. שאחרת, לא ברור מדוע השאיר את רכבו מונע בכביש; מדוע עבר על פני שני שוטרים בכניסה לשער האריות מבלי לפגוע בהם, ומדוע עצר והחל לסגת ולהתרחק מהם מבלי שניסה לדקור אף אחד מהם. על פי הודעתו של אחד השוטרים למשטרת ישראל, המנוח צעק 'אללה הוא אכבר' – ו"דברים אלה מחזקים את הדברים הכתובים במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית הדין, כי המנוח סבל ממחלת נפש והיה אומר דברים לא מובנים שהיה מקבל התקף פסיכוטי". כמו כן, בסופו של יום הוחזרה גופתו של המנוח למשפחתו – דבר המלמד על כך שמדינת ישראל קיבלה את הטענה בדבר מצבו הנפשי. מכאן, שמעשיו של המנוח נובעים ממצבו הנפשי המעורער ו"ברור שלא זה הוא המקרה שהמחוקק בחר למנוע קבלת קצבה לפי סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי". על כן, לא ניתן לייחס לו ביצוע פשע כל שכן על רקע מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור.
13. לא מצאתי שיש מקום לקבל טענות התובעת. להלן נימוקי:

מעשיו של המנוח ביום האירוע

 

14. לתיק הוגשו הודעות של אנשי מג"ב ומשטרת ישראל, כפי שניתנו לחוקר המשטרה בעקבות האירוע. מכלל הודעות אלה עולה באופן חד משמעי כי ביום האירוע, רץ המנוח לעבר השוטרים ביום שבת 22.2.20 כשבידו "סכין קצבים גדולה בצבע צהוב שמספיקה להרוג בנאדם בערך 30 ס"מ" (הודעת חייל מג"ב ר"ר והודעת שוטר ז"א מיום 22.2.20). התובעת טוענת בסיכומיה כי "אומנם המנוח זוהה רץ ובידו סכין, אבל לא רואים בסרטונים שהוא פגע במישהו" (פסקה 51 ). בסיכומיה לא מכחישה התובעת את עצם ריצתו של המנוח לעבר השוטרים כשבידו סכין, אך היא מבקשת להעניק למעשיו של המנוח פרשנות אחרת, ולפיה התנהלותו אינה מלמדת כוונה לבצע פשע על רקע מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור.
15. בעדותו של ש' שנשמעה לפניי הסביר ש' היטב על הכוונה הניבטת מפעולותיו של המנוח באירוע עצמו – "אנחנו יש לנו נסיון רב עם זירות פיגועים קודמות לצערנו הרב, ראיתי עשרות פיגועי דקירה. מאיך שזה בוצע גם פה, הריצה, הסכין השלופה, ומתווה הפיגוע, ביום גשום ריצה עם סכין שלופה, הגשם לא מעכב כשאתה לקראת פיגוע, יש מולך כמו מסך שחור ואתה לא רואה ימין ושמאל הוא פשוט רץ קדימה, ככה זה אצל המחבלים, והוא רץ עם סכין למטרה ברורה, יום אחרי פיגוע מאוד דומה באותו מקום בדיוק, שהיו באותה תקופה הרבה אירועים של מפגעים בודדים באותה תקופה של פיגועי דקירה. יום לפני כן באותה זירה היה פיגוע דומה, ואיך שהוא התנהל מול השוטרים, ולא הוריד את הסכין והסתובב עם הגוף אליהם, אז מבינים, ולא רק אני, אלא גם החוקר שחקר את התיק ונתן לי את הדו"ח שלו, מחזיק באותה דעה שזה באופן ברור נסיון פיגוע" (ע' 7 ש' 4-11).
16. ש' גם הסביר היטב מדוע המנוח לא ניסה לפגוע בשני השוטרים שעל פניהם חלף, בציינו כי זוהי תופעה מוכרת כאשר מדובר במפגע בודד, המכונה "ראיית צינור": "הוא רק רואה את מה שמול העיניים שלו, במקרה הזה זה אותם שוטרים שהוא רצה לדקור, ומהצדדים לא רואים" (ע' 5 ש' 24-25). ובהמשך הדברים – המנוח "רץ לעבר המטרה שהוא הגדיר לעצמו, עם ראיית צינור ביום גשום, ולא רואה מימין ומשמאל ואז הפתיעו אותו שוטרים, והם באו עם הנשק, כאשר הוא היה בציר לכיוון השוטרים בהם רצה לפגוע, וזה לא שהוא עצר ונכנע וירד על הברכיים וזרק את הסכין, זה לא שהוא השליך את הסכין ונכנע כמו שיצא לי לראות בפיגועים אחרים, במקרה הזה הוא הסתובב עם הסכין עדיין בידו אל השוטרים" (ע' 6 ש' 26-32).
17. ש' נשאל על פרשנות ב"כ התובעת לאירוע ולפיה המנוח סבל "ממחלת הרדיפה … וכל הזמן סיפר לפסיכיאטר שטיפל בו, שרודפים אחריו אנשי CIA שרוצים להרוג אותו … אני מפרש אחרת, שהוא רואה את מה שהוא חושב שהם רוצים להרוג אותו. מה תגובתך?" (ע' 8 ש' 19-21). ש' השיב כי על אף שאינו מומחה בבריאות הנפש, "עובדתית, מוזר הטענה שהוא חשב ששוטרים המוצבים דרך קבע בשער האריות ושיש לו מטרה ושהוא רץ לכיוונם, הם סוכני CIA. וכשהם לא רודפים אחריו אלא הוא רץ לכיוונם. איך הוא יכול לטעון את זה אחרי מותו. הם עמדו במקום בעמדות קבועות והוא רץ לכיוונם. מי הרודף ומי הנרדף? זה ברור" (ע' 8 ש' 22-26).
18. עדותו של ש', המבוססת על ניסיונו המקצועי, הייתה מהימנה בעיני. עדות זו מתיישבת עם כלל ההודעות שנמסרו בזמן אמת לחוקר משטרת ישראל וממנה לא ניתן ללמוד על כוונה אחרת של המנוח או על פרשנות אחרת למעשיו ביום האירוע למעט כוונה לביצוע פשע על רקע מניע לאומני או בזיקה לפעולת טרור. לא למותר לציין כי התובעת לא טענה כל טענה או הציגה כל מסמך שיש בהם לסתור את עדותו של ש'. כמו כן הגרסה שבפי ב"כ התובעת בדבר "סוכני  CIA"  שהמנוח כביכול היה נוהג לחשוב שרודפים אחריו היא גרסה שאין לה כל בסיס בראית למעט דבריו שלו. לא בדברי עדי התובעת(היא ואחיה) ולא במסמכים כולל המסמכים הרפואיים שהוגשו. (למעשה מהתיעוד שכן הוגש, ועל כך בהמשך, גם כאשר, בעבר הרחוק  חווה  התפרצות של מחלה , הרי שהחשש של המנוח היה מפני בני משפחתו)- ר' למשל עמ' 12 לקובץ תצהירי התובעת).
19. ב"כ התובעת נתן בסכומיו משקל רב לשאלה כיצד תארו השוטרים, את הארוע ולסתירות שמצא לדעתו בין הגרסאות. אינני מוצאת צורך להדרש לענין זה שכן לא שאלת התנהלות השוטרים היא שעומדת לבחינה בבית הדין. העובדה הרבלנטית העולה מכלל העדויות (ואף מהסרטונים) היא כי המנוח רץ עם סכין שלופה לכיוון עמדת מג"ב וכי גם לאחר שנקרא לעצור וכשפניו אל השוטרים, לא זנח את הסכין. התנהלות זו מוסברת יפה בדבריו של ש'.

 

מצבו הנפשי של המנוח

20. טוענת התובעת שנוכח מצבו הנפשי של המנוח לא ניתן לייחס לו ביצוע פשע כל שכן על רקע מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור. אין דעתי כדעת התובעת.
21. לענין מצבו הנפשי של התובע נסמכת התובעת על עדותה , עדות אחיה, והמסמכים הרפואיים , המעטים- יש לומר, שצורפו. אתייחס תחילה למסמכים הרפואיים שהם כשלעצמם מהווים אינדיקציה אובייקטיבית מזמן אמת באופן יחסי.
22. מעיון במסמכים הרפואיים שהציגה התובעת עולה, כי המנוח התמודד עם סכיזופרניה שטופלה היטב במספר תרופות פסיכיאטריות, שהעיקרית בהן (מסומנת בכרטסת קופ"ח שהוצגה באופן שוטף) פנפלורידול (אחד השמות המסחריים שלה הוא סימאפ- שבו נעשה שמוש מפי המנוח, כפי שנרשם בתיעוד שיצוין להלן). לכל אורך השנים לגביהן צורף תיעוד, בין בראשית התקופה המתועדת (2015) וגם  לאחר מכן, למעט 10 ימי אשפוז מ8/15, מצוי בתקופת רמיסיה – מצוין באופן חד משמעי כי התובע אינו מסוכן לעצמו או לאחרים. כך בתמצית עולה מהמסמכים:
23. באפריל 2015 הגיע עם משפחתו למיון פסיכיאטרי לאחר אי נטילה סדירה של תרופות, אך סרב להתאשפז "ולא היה אינדיקציה לאשפוז בכפיה" ואשתו "שוללת תוקפנות או אלימות בבית" "תוקפנות פעילה: לא קיימת". כך גם לפי תיעוד מאוגוסט 2015.
24. בהמשך אותו חודש בכל זאת אושפז בביה"ח כפר שאול בהסכמה. שוב כל האינדיקציות (גם בסכום מקופ"ח וגם בסכום אשפוז מכפר שאול- צורף כנספח ב' להודעת התובעת מיום 21.3.22)) שוללות תוקפנות או אלימות. (ארוע תוקפנות אחד מצוין לפני האשפוז, כלפי רכוש בלבד).
25. ב2016 קבעה לו ועדה רפואית של הנתבע נכות בשל סכיזופרניה פרנואידית – רמיסיה טובה. כפי שהובהר מהעדויות, התובע לא קיבל קצבת נכות מעבר לשנה אחת (ולאחריה ועד ליום האירוע , נותרה לו נכות בשיעור 25% (ע' 6 ש' 30- ע' 7 ש' 6)).  באבחון מחודש מאי אותה שנה צוין "מדובר בחולה שאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנודיאידית שהגיעה לרמיסיה טובה לאחר אשפוז לפני שנה" ובסופו נקבעה למנוח דרגת נכות בשיעור 25%. אזכיר, שדרגת נכות בשיעור זה אינה עוברת את הסף הרפואי הקבוע בסעיף 208 בחוק הביטוח הלאומי, וממילא, אין בשיעור זה של דרגת נכות כדי ללמד על כך שהמנוח אינו אחראי למעשיו בשל מצבו הנפשי.
26. ביחס לכל התקופה שמאז ועד מספר חודשים בטרם הארוע- לא הומצא כל תיעוד. מכאן יש להסיק או כי התיעוד הקיים אינו תומך בגרסת התובעת ועל כן נמנעה מהצגתו , או כי אין תיעוד באשר מצבו של המנוח המשיך להיות תקין והוא לא נדרש לכל טיפול, למעט הטיפול התרופתי השוטף שהיה בהישג ידו.
27. מהתיעוד שכן בחרה התובעת להציג עולה כי במהלך המעקב הרפואי נבחנה כל העת שאלת התוקפנות או כוונה לפגוע בעצמו או בסובביו על רקע הפרעה זו – ונשללה. אין כל ביטוי לתנודות במצב הרוח של המנוח או להחמרה במצבו, ואף אין תיעוד על אי-נטילת הטיפול התרופתי.
28. במסמך מיום 14.9.19 (עמ' 25 לקובץ תצהיר התובעת) צוין כי המנוח "הגיע למעקב בזמן, מדווח שנוטל סימאפ 20 מ"ג בפעם לשבוע. נראה במצב סטאטי, ללא סימני החמרה, ללא מסוכנות. שואל אם יש תחליף סימאפ לאחרי שכבר לא נמצא בשוק. סוכם לחשוב על תחליף בהמשך" (ההדגשה הוספה). התובע ממשיך לקבל פנפלורידול  ונדרש להתייצב ל"מעקב חוזר בעוד 3 חודשים" 
29. ואכן בחלוף 3 חודשים בדיוק, כחודשיים לפני הארוע התייצב התובע ביום 14.12.19 אצל הרופא, שציין (עמ' 23 שם)- "הגיע למעקב בזמן, הוצע לו לעבור לטיפול אחר … אך אינו מעוניין כרגע, נראה במצב יציב, ללא סימני החמרה, ללא מסוכנות".  וכן "תוקפנות פעילה: לא קיימת. פירוט- אין עדות לתקופנות פעילה". מופיעה פנפלורידול כתרופה קבועה גם בביקור זה.
30. אם כן, כל האינדיקציות במסמכים הרפואיים מלמדות על כך שמצבו של המנוח היה יציב , הוא המשיך ליטול תרופה שייצבה אותו במשך שנים ולא היה כל קושי בביקורו האחרון גם לא קושי מבחינת השגת תרופה שצוין בביקור 3 חודשים קודם לכן, ורופאו לא חשש לכל מסוכנות שהיא.
31. למרות זאת, טוענים התובעת ואחיה כי בפועל התובע לא היה יציב במצבו , וכי כאשר לא נטל את תרופותיו "מצבו היה מתדרדר וכולנו  התרחקנו ממנו" (ס' 7 לתצהיר התובעת) וכן כי "התרופה שהיה מקבל .. היתה חסרה בבתי מרקחת… וכתוצאה לאי קבלת התרופה מצבו הנפשי … הלך והדרדר.. למאהר היה התקף פסכוטי מדי פעם הוא היה רץ וצועק וחושב שמישהו רודף אחריו כדי להרוג אותו. הוא היה רץ ומדבר עם עצמו". (ס' 7,8 לתצהיר האח).
32. לא נתתי אמון בגרסה לפיה במועד התרחש הארוע היה התובע במצב של חוסר בתרופה. הטענה לא נטענה כלל בתצהיר עדות הראשית של התובעת עצמה ומועלית באופן כבוש לראשונה בחקירתה הנגדית (רישת עמ' 5). יוער כי אז טוענת התובעת כי התרופה (העלומה, שאת שמה כלל אינה מציינת אף שהעדרה לשיטתה היה קריטי עבור המנוח ועבור חיי היומיום שלה עצמה) היתה חסרה כחודשיים שלושה לפני הארוע ואולם כאמור הביקור הרפואי האחרון נערך כחודשיים לפני הארוע ואין ציון של חסר בתרופה כלל (להבדיל מציון מכחצי שנה קודם לארוע).
33. גם עדות האח לא היתה משכנעת. בתצהירו ציין באופן עלום כי חיפש את התרופה בבתי מרקחת אך לא ציין מתי וכמה פעמים עשה כן. בעדותו לא ידע לציין אף לא את שם התרופה (ומכאן יש להניח כי גם אם חיפש עבור אחותו אי פעם את התרופה, לא היה זה דבר קבוע או משמעותי) ואף ציין גרסה חדשה לפיה ביקש גם ממכר רופא בשע"צ שיחפש עבורו את התרופה, ללא הועיל (אותו רופא גם לא הובא להעיד). גם העובדה שבניגוד לעולה מכלל עדות התובעת- לפיה , במקרה של קושי עם המנוח, הוא היה נשאר בבית הוריו והיא עברה לגור עם משפחתה, כאשר גם בכל ענייני הטיפול בשחרור גופתו עסקו אמו ואחיו- קרי מי שטיפל בעניינו הם מבני משפחתו ולא מבני משפחתה- מי שהובא להעיד  בתמיכה לגרסת התובעת הוא לא מי מבני משפחת המנוח שוודאי היו מעורים הרבה יותר בטיפול בעניינו- אלא אחיה, מצביעה לטעמי על קלישות הגרסה בדבר טיפול האח בחסר בתרופה.
34. אם לא די בכך אציין גם במהלך אותם כחודשיים עד לאירוע, לא פנו המנוח ו/או משפחתו (ניתן לראות כי בעת הסוערת  היה נעזר באמו/אחיו/אשתו ) לקבלת עזרה רפואית אחרת בשל החמרה במצבו בשל אי נטילת התרופה סימאפ או מסיבה אחרת. על פי עדותם של התובעת ומר סוחרי ניכר שהמשפחה כולה הייתה מודעת היטב למצבו הנפשי של המנוח. ככל שאכן חלה החמרה, אין זה ברור מדוע לא התערבה המשפחה על מנת שיפנה לטיפול רפואי כפי שעשה בעבר.
35. לא מיותר לציין כי גם לטענת התובעת עצמה, המנוח עבד עד שנפטר (ע' 7 ש' 24-27), וכי הוא היה בעל רישיון נהיגה שלא נשלל בשל מצבו הנפשי (ע' ע' 9 ש' 11-15).
36. אם לא די בכך, אציין כי לו הייתה החמרה במצבו של המנוח במהלך השנים, לא משולל יסוד לשער כי הוא היה פונה למוסד לביטוח לאומי בתביעה חוזרת לקצבת נכות כללית. זאת לא נעשה משך כשלוש וחצי שנים עד למועד האירוע, ולא בכדי – כפי שניתן לראות מן התיעוד שבתיק מצבו של המנוח היה אכן יציב ולא חלה בו החמרה.
37. הרושם הוא כי התובעת בחרה לבנות גרסה (מתפתחת) על יסוד ציון רפואי בודד במסמך מ9/19 מפי המנוח על חסר בתרופה מסוימת- תיעוד שעליו לא חזר בביקור שלאחריו הסמוך יותר לארוע ועולה ממנו הפך הדברים. (כל זאת  בנסיון לעבות את המשמעות לכך על רקע ציון השלכות אי נטילה קבועה של התרופה- שנים קודם לכן בעת שאושפז- ב2015). הגרסה אינה מאוששת בראיות מהימנות או בכלל והיא נשללת גם מהעדר כל פניה לקבלת טיפול רפואי אקוטי עבור התובע בזמן כלשהו הסמוך לארוע .
38. התובעת בקשה גם לצייר מצב שבשל מצבו הנפשי של המנוח בשבוע שבו ארע הארוע, עברה לשהות בבית הוריה ואולם- כפי שהעיד אחיה , לא היה זה דבר שאפיין את התקופה שעובר לארוע, אלא מצב נפוץ בין בני  הזוג (עמ' 18 ש'4) באופן שיש בו כדי לשלול הנסיון לקשור בין גרסה זו לבין מצב נפשי ספציפי בעת הארוע.
39. לאור כלל האמור, לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה שהושמעה על ידי התובעת ומטעמה ולפיה מצבו של המנוח התדרדר בשל אי נטילת תרופה עד כדי כך שהמנוח יצא לבצע האירוע בעטיו של מצבו הנפשי ולא בשל מניע לאומני או זיקה לפעילות טרור, וכי זוהי הפרשנות הנכונה שיש לייחס לאירוע. טענה זו אינה נתמכת בדבר , והמסכת הראייתית כפי שנפרשה בפניי אף מלמדת אחרת: מצבו של המנוח היה יציב מהלך למעלה משלוש וחצי שנים עד ליום האירוע.
40. על כן, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי המנוח לא ניסה לבצע פיגוע חבלני ביום האירוע. לא רק שלא עלה בידה להראות כי פקיד התביעות חרג ממתחם הסבירות בעת מתן החלטתו, אלא שאף לא עלה בידה להוכיח כי ניתן להעניק פרשנות אחרת להתנהלות המנוח באותו יום וטענותיה ועדותה בהקשר זה לא נמצאו אמינות בעיני.
41. בהינתן האמור לעיל, ובשים לב למלוא המסכת הראייתית שנפרשה בפניי, לא מצאתי כי פקיד התביעות חרג בשיקול דעתו ממתחם הסבירות אלא ההיפך הוא הנכון. החלטתו של פקיד התביעות הייתה בהלימה מלאה להחלטות הגורמים המוסמכים לכך בנוגע למשמעות האירוע ולהגדרתו.
42. אשר לטענת התובעת כי המדינה החזירה את גופתו של המנוח למשפחה וכי הדבר מלמד על כך שאין מדובר בפיגוע והמנוח אינו מפגע, אציין כי מעיון במסמכי תגובת המדינה עולה כי טענות התובעת אינן מתיישבות כלל וכלל עם המפורט בתגובת המדינה. בתגובה זו ציינה פרקליטות המדינה שבקשת המשפחה נבחנה על רקע עתירה אחרת שהייתה תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ועל "מכלול של שיקולים שנגזרים מנסיבותיו הפרטניות של המקרה .. בהתאם לסמכות שר הביטחון … לחרוג מן המדיניות הקבועה, במקרים מיוחדים, ולהורות על השבת גופת המחבל" (תגובה מטעם המדינה לבקשה לפסיקת הוצאות מיום 24.2.21) – הוא המנוח. בשום מקום לא הסכימה המדינה לומר כי אין מדובר במחבל, ואף הסבירה, כי כך הגדירו גורמי הביטחון את האירוע.
43. טוענת התובעת כי "לא סתם קבעו בחוק סייגים לאחריות פלילית" (סעיף 32 לסיכומיה). אכן בהעדר ממצאים של ערכאה מבררת בפן הפלילי, על בית הדין להכריע במישור האזרחי בתמונה הנצבת לפניו (דב"ע מז/ 0-15 המוסד לביטוח לאומי – אטיאס, פד"ע יח) ור' ניתוח ואישרור האמור שם בסעיף 4 לחוו"ד סגה"נ השופט איטח בפסה"ד מן העת האחרונה ממש בענין אסולין (עב"ל 1173-03-22 אברהם אסולין- המוסד לביטוח לאומי  (13.9.24)). בתמונה שהוצגה לפני לא בוססה תשתית לסייג של מצב נפשי שיש בו כדי להפריך את סבירות מסקנת פקיד התביעות בהפעלת הסעיף בתשובתו לשאלה האם המנוח ניסה לבצע פשע בזיקה לפעילות טרור ובכלל זה גם לא בדבר חלות הסייג הנפשי שיכול היה לחול לו עסקינן באחריות פלילית.
44. אכן, בית הדין הארצי ציין בשולי הדברים בעניין סויסה כי על המחוקק לשקול את תיקון הסעיף, על מנת שיתאפשר ביצוע איזון בין אינטרסים שונים, "כגון מצבו הגופני או הנפשי של המבוטח, השלכה על זכאותם של בני משפחה לגמלה כגון שאירים ותלויים, שיקומו בחברה ובעבודה, פרק הזמן שעבר מאז ביצוע הפשע, חומרת העבירה ועוד" (עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סויסה (6.1.05), בחוות דעתו של נ"צ מר אורי ינאי – שהתקבלה על ידי יתר חברי המותב). אלא, שבכל הנוגע לפשע מתוך מניע לאומני, טרח המחוקק והבהיר עמדתו במספר תיקונים. ראשית, במסגרת תיקון 50 לחוק הביטוח הלאומי התווספו להוראת הסעיף ההוראות בדבר שלילת גמלת השאירים לפי סימן ד' לפרק י"א בחוק (ס"ח תשס"ב מס' 1859 מיום 24.7.02, ע' 487); במסגרת תיקון 116 לחוק – ולאחר פסק הדין בעניין סויסה – הוסיף המחוקק גם שלילה של דמי קבורה במקרה של פשע על רקע לאומני (ס"ח תש"ע מס' 223 מיום 17.1.10); במסגרת תיקון 139 התווספו המילים "או בזיקה לפעולת טרור" (ס"ח תשע"ב מס' 2355 מיום 14.5.12). כך שבכל הנוגע לעבירות מסוג זה אמר המחוקק את דברו וביכר איזונים אחרים שמטרתם הברורה היא החמרה במישור הכלכלי עם משפחתו של מי שנהרג עקב כך שביצע פשע על רקע לאומני או בזיקה לפעולת טרור. זאת מאחר ש"חוק הביטוח הלאומי מבוסס על תפיסה חברתית של ערבות הדדית בין אזרחי ותושבי מדינת ישראל. התיקון המוצע מבטא את הרצון להגביל את הסולידאריות החברתית הזאת כלפי מי שהורשעו בביצוע פשעים מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור ואשר ביקשו לפגוע בתושבי מדינת ישראל ובקיומה של מדינת ישראל" (וראו דברי ההסבר לתיקון מס' 139 בה"ח הכנסת תשע"ב מס' 445 ע' 116).
45. בענין אסולין הנ"ל ציינה כב' השופטת דוידוב מוטולה ביחס להוראה בה עסקינן:

”הגם שרישת הסעיף נותרה כאמור ללא שינוי, חלו שינויים משמעותיים בסיפת הסעיף, החל  מהוספתה לחוק בשנת 2002 והרחבתה בהמשך לכך בתיקונים נוספים.בדברי ההסבר ביחס  לסיפא הוסבר כי "אין בהוראה האמורה (ברישת הסעיף -ס.ד.מ) מענה למצבים שבהם נהרג אדם תוך כדי ביצוע פשע מתוך מניע לאומני,והתופעה הנפוצה ביותר בהקשר זה היא מחבל מתאבד, וכתוצאה מכך קמה זכאות לגמלה לשאיריו". בהתאם נקבע כי תישלל הזכאות לקצבת שאירים, למענק פטירה ולמענק לבן זוגה של מי שילדה בשנה שקדמה לפטירתה בגינו של אדם שביצע פשע מתוך מניע לאומני, תוך שהודגש כי "הגמלאות האמורות אינן גמלאות קיום, ואין מניעה חוקתית לשללן" (הצעת חוק הביטוח הלאומי תיקון מס' 52  התשס"ב-2002 , ה"ח 3113 , עמ' 530 ).(ההדגשה הוספה)

46. משזה דברו של המחוקק, אין מקום שבית הדין יצוק לו תוכן אחר שמשמעו התחשבות בהיבטים נוספים, כגון מצבו הנפשי של אדם – ובענייננו המנוח (שמכל מקום לא הוכח); מצבם המשפחתי או הכלכלי של שאריו – ובענייננו, התובעת או כל שיקול מקל אחר. על כן, אין אלא לדחות את התביעה.

סוף דבר

לאור כלל האמור לעיל – התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי בתוך 30 יום.

 

ניתן היום, ט"ז תשרי תשפ"ה, (18 אוקטובר 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם".

מומחים מזהירים: השפעות המלחמה על ילדים – הרבה מעבר למה שחשבנו – אפצ'י חדשות הבריאות של ישראל